בימים הראשונים שלאחר ה־7 באוקטובר, יעל גודמן הסתובבה בין בתי המלון בירושלים בחיפוש אחר אנשים שהיו מעוניינים לצאת לריצה.
בתי המלון היו מלאים במפונים, משפחות וקהילות שנעקרו באחת מחייהן הרגילים ומצאו את עצמן בחדר המתנה של אי־ודאות. מתנדבים היו בכל מקום – ארגזי מזון, בגדים, הסעות וציוד. גם גודמן רצתה לסייע, אך שבה שוב ושוב לאותה שאלה: מה יש לי להציע שהוא באמת שלי?
"כולם יודעים להכין אוכל, כריכים או לתרום גרביים," היא נזכרת. "ואז אמרתי לעצמי: רגע. ריצה. ריצה מצילה אותי."
גודמן היא מורת דרך בירושלים, מייסדת סיורי הריצה בעיר וחברה ותיקה בקהילת הרצים בישראל. אז היא פשוט התחילה לעשות את מה שהיא יודעת הכי טוב. היא עברה ממלון למלון בחיפוש אחר רצים בין המפונים. בתחילה חיפשה סימנים פשוטים: זוג נעלי ריצה, אדם שנראה כאילו הוא מוכן לצאת החוצה. עד מהרה הבינה שלרבים כלל אין את הציוד הבסיסי הדרוש כדי לרוץ. היא פנתה לקרובי משפחה וחברים בחו"ל, ובתוך שבועיים גייסה 70,000 ש"ח עבור ציוד ספורט בסיסי.
"הסתובבתי כמו סוג של סנטה קלאוס של נעלי ריצה," מספרת גודמן בחיוך, "ופשוט חילקתי את הציוד הבסיסי הנדרש כך שאנשים יוכלו לצאת לרוץ."
אותו מעשה ספונטני, שגודמן כינתה אז "תרפיית ריצה", הפך בהמשך ל"ריצה לנפש" – יוזמה קהילתית הפועלת תחת קרן תני, העמותה שהוקמה לזכר אחיה של גודמן, נתנאל ("תני") גודמן. תני נהרג בתאונה טרגית בשנת 2002, כשהיה בן 17 בלבד. לאחר מותו הקימה משפחתו את קרן תני סביב הערכים שהנחו את חייו: התנדבות, ספורט וקהילה.
עבור גודמן, הקשר בין האובדן המשפחתי האישי לבין היוזמה שקמה לאחר ה־7 באוקטובר אינו מקרי. "קרן תני היא קרן שנולדה מתוך כאב," היא אומרת, "ומתוך הכאב הזה צמחנו והפכנו אותו למשהו טוב." אותו רעיון ממש מנחה כיום את עבודתה עם אנשים המתמודדים עם צורות חדשות של אבל, פחד, עקירה וטראומה. כפי שהיא מנסחת זאת: "עברתם כאב – בואו נשתמש בו כדי לבנות משהו טוב יותר."
בתחילת הדרך הייתה גודמן משוכנעת שהצורך העיקרי הוא נעלי ריצה. ואז פגשה קבוצת נשים משדרות שלימדה אותה אחרת. היא רצה איתן בתקופת הפינוי. כשחזרו לבתיהן והפסיקו לרוץ, היא שאלה אותן מדוע. תשובתן הייתה קצרה: "כי את כבר לא כאן."
"באותו רגע הבנתי שהן צריכות עוגן ומאמנת," היא מספרת. "זה שיש להן נעליים וחצאיות ריצה זה נפלא, אבל לבד הן לא יעשו את זה."
התובנה הזו הפכה לליבת המודל של "ריצה לנפש". הארגון מקים קהילות ריצה שבועיות עבור אנשים החולקים חוויית חיים משותפת: משרתי מילואים, בנות ובני זוג של משרתי מילואים, נשות פצועי מלחמה, תושבי עוטף עזה, תושבי הצפון החיות תחת אש וקבוצות נוספות בעלות מכנה משותף ברור. כל קבוצה מונחית על ידי מאמן או מאמנת ריצה מוסמכים. הריצה עצמה היא היא הגורם המסייע.
גודמן מקפידה להבחין בין פעילות זו לבין טיפול פורמלי. "ריצה לנפש" אינה טיפול נפשי במובן המקובל, והמאמנים אינם נדרשים להיות מטפלים. עם זאת, היא מאמינה שהריצה כוללת רבים מהמרכיבים שאנשים מחפשים במרחבי הריפוי: שגרה, תנועה, מיינדפולנס, טבע, תחושת הישג והתקדמות, שיחה בלתי פורמלית ותחושת שייכות.
"'ריצה לנפש' היא מפגש שבועי עם מאמן ריצה מוסמך, שבו הריצה היא הטיפול," היא אומרת. "לא מגיע אחר כך עובד סוציאלי לדבר עם המשתתפים. לא. זו הבירה שאחרי, זה המפגש, זו עצם היציאה מהבית. כל המרכיבים של טיפול כבר נמצאים בתוך הריצה."
היא מכנה זאת "טיפול בלתי פורמלי" – סוג של תמיכה שמתרחשת מבלי להכריז על עצמה ככזו. "אתה עובר תהליך טיפולי, בלי שאתה בכלל יודע שאתה עובר טיפול."
העובדה שההתערבות אינה פורמלית אינה הופכת אותה לפחות מקצועית. כיום מפעילה "ריצה לנפש" כ־16 קהילות ריצה ברחבי ישראל. חלקן מונות כ־30 משתתפים, ואחרות קטנות במכוון. מבחינת גודמן, ההשפעה אינה נמדדת רק בהיקף הפעילות. "אם יש לי שבעה אנשים בקבוצה," היא אומרת, "מבחינתי אלה שבעה אנשים שנמצאים בתהליך."
גם ההרכב המדויק של כל קבוצה הוא בעל חשיבות רבה. גודמן מאמינה שאנשים מחלימים אחרת כאשר הם מוקפים באנשים שמבינים באופן מיידי משהו מהותי בחוויה שלהם. אחד ממשרתי המילואים תיאר זאת בפשטות: "אנחנו מדברים זה עם זה באמצעות העיניים."
במרחב כזה, פחות דברים דורשים הסבר. אשתו של פצוע מלחמה יכולה לדבר על הבירוקרטיה ועל הפציעה הבלתי נראית עם נשים שמבינות את שני העולמות. תושבי עוטף עזה יכולים לרוץ לצד אחרים שגם בתיהם וקהילותיהם השתנו מן היסוד בעקבות ה־7 באוקטובר. באחת הקבוצות רצים יחד חברי הקיבוצים סעד, עלומים ונירים – תושבי קיבוצים שנקודת המפגש ביניהם טרם המלחמה היו מעטים עד כדי לא קיימים. "זה פשוט וואו," אומרת גודמן.
הקהילה עצמה יוצרת גם רשת ביטחון שקטה. מהמאמנים מצופה לשים לב כאשר משתתף מפסיק להגיע, אך לא פעם המשתתפים עצמם הם הראשונים שבודקים מה שלום חבריהם. "אם אתה מתחבא, אתה מחכה שמישהו ימצא אותך," אומרת גודמן. "וזה בדיוק מה שאנחנו עושים – אנחנו מחפשים אותך."
השלב הבא של "ריצה לנפש" מתמקד בחיזוק התשתיות הארגוניות שנבנו מתוך מצב החירום. גודמן עצרה חלק מתהליכי ההתרחבות כדי לבנות מערכות מסודרות: נהלי עבודה למאמנים, מעקב אחר נוכחות, חוזים, תיעוד ומבנה ארגוני ברור יותר. במקביל היא פועלת לגייס תמיכה עבור תוכנית הכשרה בת שישה חודשים למאמנים, בשיתוף מרצים מומחים ממכון וינגייט, שנועדה להעניק להם ידע מבוסס טראומה. במקביל, הארגון מתכנן להקים שתי קהילות חדשות מדי חודש במהלך השנה הקרובה.
גם המחקר יוצא לדרך. הארגון משתף פעולה עם חוקרת בלימודי הדוקטורט מאוניברסיטת חיפה במחקר הבוחן את השפעת הריצה על בריאות הנפש, הכולל שאלונים, מחקר עומק של אחת הקבוצות ומעקב ארוך-טווח.
עבור גודמן, העשייה כבר אינה עוסקת רק ב־7 באוקטובר. "אמנם ה־7 באוקטובר היה ללא ספק הזרז," היא אומרת, אך החזון הוא להרחיב את המודל ולהקים קבוצות גם עבור אלמנות, משפחות שכולות, אנשים המתמודדים עם חרדה או דיכאון, קהילות שאינן זוכות למענה מספק, בתי ספר ואף קהילות יהודיות ברחבי העולם.
"ריצה מחברת בין אנשים," היא אומרת. "לא משנה מאיפה באת."
"ריצה לנפש" התחילה מאישה שחיפשה את הסימנים המעידים על רצים בלובי של בית מלון. מאז היא הפכה לתזכורת לכך שתהליך הריפוי אינו חייב להתחיל במילים. לפעמים הוא מתחיל בנשימה, בתנועה, במאמן שמחכה בנקודת הזינוק ובקבוצת אנשים שכבר מבינה מדוע הגעת – עוד לפני שאמרת דבר.