יש רגע בשיחה עם הנהגת עוטף לב שתופס משהו מהותי על מצב בריאות הנפש בישראל היום. זה לא עניין של מחסור ברעיונות, ואפילו לא של מחסור בתוכניות. זה פער שקט יותר, מבני יותר: האנשים שצריכים עזרה – הם לא תמיד אלה שמגיעים אליה.
כפי שמתארת ד״ר הדס שהרבני-סיידון, הם עובדים עם צעירים וצעירות
"שאנחנו בכלל לא נראה במערכת בריאות הנפש… ואם הם מגיעים אליה, הם לרב נושרים ממנה."
זו נקודת המוצא של עוטף לב, בהובלת פרופ' נורית ירמיה וד״ר שהרבני-סיידון. לא טיפול חדש. לא אבחנה חדשה. שאלה אחרת: מה קורה לפני שמישהו בכלל נכנס למערכת – ומי פוגש אותו שם?
מה שהם בנו בשנים האחרונות הוא ניסיון לענות על השאלה הזו בצורה מאוד קונקרטית.
בלב הפעילות שלהם עומדות שתי תוכניות, שכל אחת מהן משקפת נקודת כניסה שונה לאותה בעיה. הראשונה, PWP (Psychological Wellbeing Practitioners), מתמקדת באנשים שכבר עובדים בשטח – עובדים סוציאליים, אנשי קהילה, מי שפוגשים מצוקה יום־יום אך עד היום לא היו להם כלים מובנים להתמודד איתה. השנייה, "עמית בקהילה", פועלת דרך מוסדות אקדמיים, מכשירה סטודנטים ומשלבת אותם בקהילה, שם הם נותנים מענה בליווי, יעוץ ובהדרכה. יחד, הן מתחילות לשרטט תשתית רחבה יותר, מבוזרת יותר, של תמיכה נפשית.
אבל מה שבולט יותר מכל הוא לא המבנה של התוכניות, אלא התפיסה שמאחוריהן.
פרופ' ירמיה חוזרת שוב ושוב לנקודה פשוטה: עד היום, רבים מהאנשים הקרובים ביותר לאנשים במצוקה לא היו מצוידים בכלים לסייע בתחום השלומות, חוסן ובריאות נפשית. הם היו שם, מחויבים, מעורבים, לעיתים מאוד קרובים, אבל בלי הכלים לפעול. השינוי, כפי שהיא מתארת, הוא שעכשיו "יש להם אפשרות לתת מענה נפשי", ובכך גם לחסוך לאנשים את ההמתנה הארוכה ולעיתים הבלתי אפשרית למערכת הרשמית ולאפשר למומחים לטפל במי שזקוק למומחיות שלהם. כך גם ניתן לקצר את תורי ההמתנה למומחים.
התכניות לא מוצגות כתחליף למערכת, אלא כשכבה נוספת לצידה, כזו שתופסת את מי שאחרת היו נופלים בין הכיסאות ומאפשרת לאנשים לקבל את הסיוע שלו הם זקוקים.
ההכשרה במסגרת PWP משקפת את הגישה הזו. התכנית פועלת בשיתוף פעולה עם המכללה האקדמית תל אביב יפו, תכנית יתד, משרד הרווחה והבטחון החברתי ופורום נראות. היא ארוכה, תובענית ומובנית מאוד. המשתתפים לא רק לומדים מושגים, הם מתרגלים אותם. הם מתנסים בשיחות, מצולמים, צופים בעצמם, חוזרים, מתקנים. יש כאן התרחקות מכוונת מהפשטה. כפי שמנסחת זאת ד״ר שהרבני-סיידון:
"זה לא רק תיאוריה ורעיונות… זה כולל מעשים כך שניתן ליישם בשטח באופן יעיל ומהיר."
יש משהו כמעט נגד הזרם בגישה הזו, במיוחד בהקשר הישראלי, שבו הכשרות רבות עדיין נשענות על תיאוריה ועל מומחים. כאן הדגש הוא על עשייה, על פיתוח יכולת תגובה בפועל, כמעט כמו זיכרון שרירי למצבי מצוקה.
"עמית בקהילה" פועלת בשיתוף פעולה עם שבעה מוסדות מהצפון לדרום: אוניברסיטת תל חי, מכללה אקדמית גליל מערבי, המרכז האקדמי רופין, מכללה אקדמית בית ברל, האוניברסיטה העברית בירושלים, המכללה האקדמית ספיר ואוניברסיטת בן גוריון בנגב) ופועלת במסלול אחר, אבל מגיעה למקום דומה. הסטודנטים לא נשלחים לקהילה רק עם כוונות טובות. הם עוברים הכשרה, מקבלים ליווי, ומשולבים בתוך מערכת מסודרת. פרופ' ירמיה משווה זאת למה שראתה בעבר בתפקידה כדיקנית הסטודנטים באוניברסיטה העברית, כאשר פעמים רבות מדי, סטודנטים "נשלחו בלי שום הכשרה", ונשענו רק על מוטיבציה. כאן הכול בנוי מראש – מהקורסים, דרך ההשמה ועד למעקב.
התוצאה היא לא רק מענה למי שכבר מקבלים תמיכה, אלא גם יצירה של שכבה נוספת של יכולת בתוך המערכת.
ככל שמעמיקים, מתבהר שעוטף לב לא מנסים לשמור את המודל הזה לעצמם. שוב ושוב פרופ' ירמיה מדגישה שהחומרים נועדו להיות משותפים. החוברות, הפרוטוקולים, כלי ההערכה. הכול זמין. "הכול קיים… אנחנו שמחות לשתף, להעביר את זה," היא אומרת כמעט כבדרך אגב.
יש אפילו מתח מסוים בדברים: העבודה "קרובה ללב", אבל דווקא בגלל זה, היא לא אמורה להישאר סגורה. הכוונה היא שארגונים אחרים, מוסדות ואנשי מקצוע ייקחו, יתאימו, וישתמשו.
הפתיחות הזו פחות נראית כמו אסטרטגיה ויותר כמו תגובה לדחיפות. הצורך גדול מדי, והמערכת מתוחה מדי, מכדי שבעלות תהיה העניין המרכזי.
אותה דחיפות ניכרת גם בהיבטים אחרים. יש תחושת עייפות שכולם מזהים, בקרב אנשי מקצוע, בתוך מוסדות, ואפילו אצל תורמים. ובמקביל, הצרכים לא נעלמים. להפך, הם נעשים מפוזרים יותר, פחות נראים, ופחות מגיעים דרך הערוצים הרשמיים.
כאן המודל של עוטף לב מקבל משמעות מיוחדת. הוא לא תלוי בכך שאנשים יצליחו לנווט את דרכם אל תוך המערכת. הוא מניח שרבים לא יצליחו ובונה שירותים סביב ההנחה הזו.
המודל גם מאתגר תפיסה עמוקה יותר במערכות בריאות הנפש: שהמענה חייב להתחיל אצל מומחים. מה שעוטף לב מציעים, בשקט יחסית, הוא מבנה שכבות אחר, שבו המענה מתחיל מוקדם יותר, קרוב יותר לחיים עצמם, והמעבר למומחיות קורה כשצריך, אך לא כנקודת הכניסה היחידה.
אין כאן רעיון נוצץ במיוחד. במובנים רבים, זה כמעט מובן מאליו. ובכל זאת, כפי שעולה מהשיחה, זה עדיין רחוק מלהיות מיושם באופן שיטתי. זה סיפור מוכר: פתרונות שעובדים, אבל עדיין לא מעוגנים.
ובכל זאת, מה שנשאר הוא לא רק השבריריות של הרגע, אלא גם הבהירות של מה שנבנה. סט של כלים. דרך הכשרה. מודל שאפשר להעביר הלאה.
בתקופה שבה רבים מרגישים שהמערכות מוצפות, עוטף לב פועלים לא על ידי פישוט הבעיה, אלא על ידי פיזור היכולת להתמודד איתה.
לא כולם יהפכו למטפלים. אבל יותר אנשים, ביותר מקומות, עשויים לדעת מה לומר, ומה לעשות, כשזה באמת חשוב.