מה אם אחד המשאבים החשובים ביותר להחלמה הוא משהו שאנחנו נושאים איתנו כל הזמן?
זו הייתה השאלה שעמדה במרכז הוובינר האחרון של קולקטיב עיקר, “חוסן בתנועה: דרכים מבוססות תנועה לוויסות, חיבור וטיפול”, שבו נפגשו אנשי ונשות מקצוע מתחומי פסיכולוגיית הספורט, יוגה רגישה לטראומה, גלישה טיפולית ומחול.
על פניו, אלה עולמות שונים מאוד. אחד מתרחש על מזרן יוגה, אחר בים, ואחר בסטודיו למחול. אבל לאורך השיחה חזר שוב ושוב רעיון משותף: כאשר טראומה פוגעת בתחושת הביטחון, החיבור והשליטה שלנו, ההחלמה לא תמיד יכולה להישען רק על מה שאנחנו חושבים או מצליחים לומר במילים. לפעמים היא עוברת גם דרך האופן שבו אנחנו חווים את הגוף שלנו.
כפי שהסבירה המנחה אלכס סנדיפורד בתחילת המפגש, המטרה לא הייתה לדרג בין הגישות או להגדיר תחום חדש. לדבריה, “משהו קורה… בין פרקטיקות שונות מאוד, בין אם זה באוקיינוס, על מזרן או בסטודיו למחול.”
כשמילים אינן מספיקות
ד”ר הילה שרון-דוד, פסיכולוגית ספורט ופעילות גופנית, פתחה ברעיון פשוט, אך כזה שמאתגר את האופן שבו אנחנו רגילים לחשוב על טיפול נפשי:
“הגוף הוא גורם פעיל בשינוי. אבל כשאנחנו מדברים על טיפול בבריאות הנפש, אנחנו פונים בעיקר למילים.”
רובנו רגילים לחשוב על טיפול כשיחה: שני אנשים שיושבים יחד ומנסים לתת מילים לחוויות מורכבות.
למילים יש חשיבות עצומה. אבל לפעמים הגוף מספר משהו עוד לפני שהמילים מגיעות.
ד”ר שרון-דוד סיפרה בגילוי לב על התקפי החרדה שחוותה במהלך שירותה הצבאי, ועל המקום שתנועה קיבלה בתהליך ההחלמה שלה. ריצה, הליכה ונשימה התחילו דרכי התמודדות. עם הזמן, החוויה האישית הזו הפכה לבסיס לשנים של מחקר על הקשר בין פעילות גופנית, מתח ורווחה נפשית.
הנקודה שלה לא הייתה רק שפעילות גופנית יכולה לגרום לנו להרגיש טוב יותר. היא הציעה להתייחס לגוף עצמו כמקור של מידע.
איפה בגוף את מרגישה את הרגש הזה? איזו תחושה עולה עכשיו? מה הגוף שלך צריך ברגע הזה?
את דבריה היא סיימה בשאלה שליוותה את הדיון כולו: “איך הייתה נראית מערכת בריאות הנפש אם תנועה הייתה חלק שגרתי מההערכה, מהטיפול ומההחלמה — ולא תוספת אופציונלית?”
להתאמן על היכולת לחזור
ד”ר אריאל עזרא לקח את השיחה אל המים.
בעמותת הגל שלי, שבה הורחבה הפעילות של קבוצות גלישה ממוקדות טראומה בעקבות מלחמת חרבות ברזל, חוסן הוא לא רק משהו שמדברים עליו. הוא משהו שחווים בגוף.
“אתה ממש חוזר ועולה כל הזמן,” אמר עזרא. “אתה נופל — ואז אתה חוזר.”
בגלישה יש כמובן מטאפורה ברורה לחוסן, אבל עבור המשתתפים זו גם חוויה ממשית: נופלים, מתאוששים, מנסים שוב ועושים את זה לצד אחרים. הקבוצה עצמה הופכת לחלק מהתהליך.
עזרא סיפר על משתתף שאמר שלאורך יותר משעה במים לא חווה אף פלאשבק.
“הייתי רק כאן,” הוא ציטט אותו. “רק במים, רק עם החברים שלי, רק עם המדריכים.”
עבור מי שחי עם זיכרונות טראומטיים, היכולת להיות נוכח באופן מלא ברגע הנוכחי אינה דבר מובן מאליו. הים, הריכוז שדורשת הגלישה והנוכחות של אחרים יכולים לעזור לעגן את תשומת הלב בכאן ובעכשיו.
החלמה היא גם החזרת תחושת הבחירה
רייצ’ל אורן, המנחה המוסמכת הראשונה בישראל בגישת Trauma Center Trauma-Sensitive Yoga (TCTSY), הכניסה לדיון גם הסתייגות חשובה.
עצם זה שהגוף מעורב לא הופך כל תנועה לטיפולית.
עבור אנשים שחוו טראומה מורכבת, גם תחושות גופניות יכולות להיות מציפות. לכן, לא רק מה עושים חשוב, אלא גם איך עושים אותו.
“טראומה היא היעדר של בחירה” הסבירה אורן.
בעבודתה, הבחירה נמצאת במרכז. המשתתפים מחליטים אם וכיצד לקחת חלק. המנחה מזמינה ולא מורה. גבולות, שקיפות ומודעות ליחסי כוח אינם פרטים שוליים — הם חלק ממה שהופך את המרחב לבטוח.
אורן חזרה גם לחשיבות של הקשר האנושי. בין אם מדובר “במזרן יוגה… בגל… או בסטודיו למחול,” לדבריה, מה שחשוב הוא שמישהו נמצא שם עם האדם.
הנקודה הזו הדהדה גם בדברים של שאר המשתתפים: השיטה יכולה להשתנות, אבל אמון, חיבור ותחושת ביטחון נשארים בלב התהליך.
מה קורה כשאנשים מתחילים לנוע יחד
טלי ורטהיים, שייצגה את עבודת התנועה של להקת המחול ורטיגו, העבירה את המוקד אל הקבוצה.
היא תיארה מה קורה כשאנשים מתחילים לנוע יחד באותו מרחב. גופים מתחילים “להדהד” זה את זה. מגע, משקל, קצב ותנועה הופכים לצורות תקשורת שאינן תלויות במילים.
היא סיפרה על חיילים שחזרו לא מזמן מהמלחמה ונכנסו לסטודיו, ובהדרגה מצאו את עצמם נעים עם אחרים בדרכים שלא ציפו להן. היא גם שמה לב שלעתים קרובות זה לא הסתיים שם: חלק המשיכו לגלישה, אחרים ליוגה, לריצה או לצורות נוספות של ספורט ותנועה.
אחד המשפטים הזכורים ביותר שלה היה שתנועה יכולה להחזיר “חיים לתוך הגוף, או את הגוף בחזרה לחיים.”
יש שינויים שאנחנו מרגישים עוד לפני שאנחנו יודעים להסביר אותם.
לאן ממשיכים מכאן?
הדוברים הגיעו מרקעים מקצועיים שונים מאוד, אבל שוב ושוב הם הצביעו לאותו כיוון.
אף אחד ממשתתפי הפאנל לא הציע שתנועה תחליף פסיכותרפיה או דרכי טיפול מבוססות אחרות. אבל הייתה הסכמה רחבה לכך שהגוף צריך לקבל מקום מכוון ומשמעותי יותר באופן שבו אנחנו חושבים על טראומה ועל החלמה.
במקביל, עלה גם הצורך לעשות זאת בזהירות.
גישות מבוססות תנועה צריכות להיות מותאמות לטראומה. לאנשים צריכה להיות בחירה ותחושת שליטה. מנחים זקוקים להכשרה ולליווי מקצועי מתאימים. נדרשים חיבורים חזקים יותר בין תוכניות קהילתיות למערכות קליניות, וגם מחקר שיאפשר לפרקטיקה להתפתח לצד הראיות.
ד”ר שרון-דוד דיברה על אנשי טיפול שמבינים את הערך של פעילות גופנית, אך לא תמיד מרגישים בטוחים לשלב אותה בעבודתם. עזרא תיאר את המאמצים לחבר בין גלישה טיפולית להכשרה אקדמית ולמחקר. אורן הדגישה את החשיבות של גבולות מקצועיים ברורים ושל עבודה משותפת עם צוותים קליניים.
ורטהיים ניסחה את האתגר הרחב בפשטות כשהיא אמרה ש**”עולם ההפרדה כבר עבר זמנו.”**
פסיכולוגיה, מדעי המוח, עבודה עם תנועה, טיפול קהילתי וידע שמגיע מניסיון חיים פועלים לעיתים בעולמות מקצועיים נפרדים. אבל האנשים שמבקשים עזרה אינם חווים את עצמם בחלקים נפרדים.
בישראל, שבה הצורך במענים לטראומה ולחוסן ממשיך להיות עמוק, הצעדים הבאים הם מעשיים מאוד: לחזק את הגשר בין מחקר לפרקטיקה, לפתח סטנדרטים ברורים יותר לעבודה מבוססת תנועה ורגישה לטראומה, וליצור יותר הזדמנויות לאנשי טיפול ולעוסקים בעבודה קהילתית ללמוד אלה מאלה.
לקראת סיום הוובינר, אורן הציעה מחשבה פשוטה:
“הגוף שלנו הוא משאב שמכיל בתוכו הרבה חוכמה שעדיין לא מיצינו.”
האתגר עכשיו הוא ללמוד להשתמש במשאב הזה טוב יותר — בזהירות, באחריות וביחד.
לצפייה בוובינר https://youtu.be/JBiYasqIiqs?si=440MkcCEiLLJkOg9
