כל ראש השנה אני חוזרת לאותה שאלה: מה הרגע הזה דורש מאיתנו?
ב-2024, פחות משנה אחרי 7 באוקטובר, כתבתי על אבל, על ריפוי, ועל הצורך לאפשר לשמחה להתקיים לצד הכאב. הפצעים עדיין היו טריים מאוד, וחלק גדול מההתמודדות היה פשוט ללמוד איך ממשיכים לנוע קדימה מבלי להכחיש את מה שקרה בעבר.
בשנה שעברה כתבתי על שבריריות. תיארתי את ישראל כמי שעדיין חיה בסוכה: חשופה, חסרת יציבות, וככזו שטרם הגיע למקום בו היא מוכנה לרקוד את ריקודו של שמיני עצרת. למדנו שחוסן אינו אומר להעמיד פנים שאנחנו חזקים. לפעמים חוסן פירושו להשלים עם הפגיעות ולאמץ אותה, ובכל זאת להמשיך ולבנות תוך כדי.
השנה אני מוצאת את עצמי שואלת : ומה עכשיו?
לא מפני שמצב החירום הסתיים. הוא לא. עדיין ישנן משפחות אבלות, חיילי סדיר ומילואים הנושאים בקרבם חוויות שילוו אותם עוד שנים קדימה, קהילות שמנסות להיבנות מחדש, ואנשים רבים בישראל שמתמודדים עם חרדה, דיכאון, טראומה וחוסר אונים.
אבל כמעט שלוש שנים אחרי, אנחנו גם יודעים הרבה יותר ממה שידענו ב-8 באוקטובר 2023. וכעת שיש בידינו את הידע הזה, אנו גם נעשים אחראים למה שנעשה איתו.
מהי המשמעות של תשובה?
ראש השנה מכיל בתוכו שני רעיונות שממבט ראשון עלולים להיראות כסותרים זה את זה: היום הרת עולם – היום העולם נברא. והיום תעמיד למשפט – ממש באותו היום עצמו, העולם גם נידון על מעשיו ועומד למשפט.
המתח הזה מרגיש לי משמעותי במיוחד השנה. התחדשות איננה מחיקה של מה שהיה, וגם לא העמדת פנים שהעבר כבר אינו חשוב. אנחנו מביטים במה שעברנו, מנסים להבין מה למדנו ממנו, ואז שואלים מה אנחנו רוצים ליצור מתוכו.
המילה תשובה מתפרשת בדרך כלל כתהליך של חרטה וכפרה, אבל המשמעות המילולית נגזרת מהמילה לשוב, לחזור למקום ממנו האדם בא. אצל הרב קוק, תשובה איננה רק תיקון של מעשים לא נכונים. היא גם תנועה לעבר גרסה שלמה ואמיתית יותר של עצמנו, והרב קוק מתאר את התהליך הזה לא רק ביחס לאדם היחיד, אלא גם ביחס לעם שלם ואפילו לאנושות כולה.
ומכאן עולה בעיניי שאלה אחרת לראש השנה הזה.
לא רק: מה עשינו לא נכון?
אלא: מה למדנו על מי שאנחנו, על מה שחשוב לנו, ועל איזו חברה אנחנו רוצים להיות?
השאלה הזאת חשובה במיוחד אחרי שנים של טלטלה. האינסטינקט הטבעי הוא בסה”כ לרצות “לשוב לשגרה”. אבל מהי בעצם המשמעות של לשוב, כשאנחנו כבר יודעים דברים שלא ידענו קודם?
השיבה שלנו חייבת להיות מושפעת ממה שלמדנו בדרך.
ממודעות לאחריות
הרמב”ם מתאר את קול השופר כקריאת השכמה: “עורו ישנים משנתכם…” ולאחר מכן הוא מבקש מאיתנו לדמיין גם את עצמנו וגם את העולם כולו כמונחים על כף המאזניים, כאשר מעשה אחד יכול להטות את הכף, לזכות או לחובה.
הרעיון אינו שאנחנו באמת יכולים לדעת איזו השפעה תהיה להחלטה אחת או למעשה אחד. הרעיון הוא שעלינו לחיות בתחושה המתמדת שלבחירות שלנו יש משמעות, הן יכולות להטות את הכף. ואם לבחירות שלנו יש משמעות, אז גם למה שאנחנו יודעים ורואים יש משמעות.
בשלושת השנים האחרונות למדנו הרבה על ההשפעות של טראומה מתמשכת על יחידים, משפחות וקהילות. אנחנו מבינים יותר את התפקיד שיכולים למלא קהילות, בתי ספר, מקומות עבודה ואנשים שאינם חלק מהמערכת הקלינית המסורתית. ראינו יצירתיות יוצאת דופן בחברה האזרחית, ונדיבות ומחויבות אדירה מצד גופים פילנתרופים.
אבל ראינו גם את הפיצול שנוצר כאשר מאות גורמים, כולם עם כוונות טובות, פועלים במקביל בלי מספיק תיאום וחיבור ביניהם. וברגע שמבחינים היכן אנשים נופלים בין הכיסאות, קשה יותר לקבל את הפערים האלה כבלתי נמנעים. כשאנחנו יודעים שאדם יכול לבלות שבועות בניסיון להבין למי בכלל לפנות, קשה לומר שניווט במערכת הוא עניין שולי. כשאנחנו רואים תוכניות מצוינות שפועלות בקהילה אחת ואינן נגישות לאחרת, צריך לשאול למה. וכשאנחנו מבינים שכוונות טובות אינן בהכרח תוצאות טובות, אנחנו חייבים להיות הרבה יותר קפדניים לגבי האיכות של המענים אותם אנחנו מספקים.
אי אפשר להפריד בין הידע הזה לבין השאלה מה אנחנו עושים איתו. מודעות יוצרת אחריות. קריאת ההשכמה של השופר איננה רק הזמנה להפנות את תשומת הלב, להיות קשובים. היא גם תזכורת לכך שכאשר אנחנו רואים את פני המציאות בצורה ברורה יותר, מוטלת עלינו האחריות גם לפעול בתוכה אחרת.
ומכאן עולה השאלה הבאה: כיצד באה לידי ביטוי האחריות הזאת היום?
אחריות משתנה עם הזמן
בשבועות ובחודשים שאחרי 7 באוקטובר, ישראל עשתה את מה שהיא יודעת לעשות בצורה יוצאת דופן ברגעי משבר. אנשים פשוט פעלו. הם יצרו פתרונות מבלי לחכות שמישהו יתן הנחיה, או יגדיר על מי מוטלת איזו אחריות.
מכורח המציאות השאלה הייתה מיידית: ברגע זה, מה אני יכול או יכולה לעשות?
והתגובה המיידית הזו התגלתה כקריטית. במצב חירום, למהירות יש חשיבות. פותרים את הבעיה שנמצאת למולנו. ממלאים את החסר היכן שניתן. בונים היום את מה שצריך למחר, כי להמתין למערכת מושלמת יכול להיות פירושו להשאיר בלי מענה מישהו הנזקק לעזרה כבר עכשיו.
אבל תגובת חירום נועדה למצב חירום.
כמעט שלוש שנים לאחר השביעי לאוקטובר, על האופן בו אנחנו תופסים את האחריות שלנו להשתנות.
הרב יונתן זקס תיאר את ראש השנה במונחים של “אחריותו של המין האנושי, והשפעת המצפון על עתידו של העולם”. אני מגלה שאני חוזרת שוב ושוב לחיבור המהותי הזה שבין אחריות לבין העתיד.
אם אנחנו יודעים היום יותר ממה שידענו לפני שלוש שנים, אחריות לא יכולה לבוא לידי ביטוי בלשמר לצמיתות כל דבר שנולד מתוך המשבר. האחריות היא לשאול מה נכון שיישמר, וגם מה נכון לשנות או לעיתים אפילו להשאיר מאחור.
איך נדאג שהיכולת למצוא את המענה הנכון לא תהיה תלויה במי האדם מכיר, מפה לאוזן, או בשיטת חבר מביא חבר? איך ניצור עקביות גבוהה יותר באיכות של המענים, מבלי לאבד את הנכונות לנסות דברים חדשים שהיא זו המאפשרת לחדשנות לצמוח? איך מחברים פתרונות מקומיים מצוינים למערכות רחבות יותר? ואיך בונים משהו שיהיה מסוגל להמשיך להתקיים גם כשמצב החירום שוכח, כשהדחיפות פוחתת, כשהמוני המתנדבים חוזרים לחייהם ותשומת הלב הפילנתרופית עוברת לנושאים אחרים?
אלה אמנם שאלות “שקטות” יותר מהשאלות שעמדו לפתחנו באוקטובר 2023. הן אינן נושאות את אותה התחושה של חלוציות, והצורך בשינוס מותניים וגבורה מיידית. אבל ייתכן שדווקא הן יקבעו מה יישאר כאן אחרי שמצב החירום יחלוף.
העבודה שלנו עכשיו היא לקחת את מה שנבנה בזמן משבר ולהפוך אותו למשהו אחראי ובר-קיימא, בלי לאבד בדרך את הנדיבות, היצירתיות והנכונות לפעול שאפשרו לכל כך הרבה לקרות מלכתחילה.
אולי זה מה שראש השנה דורש מאיתנו השנה: לא רק להביט לאחור על השנה שחלפה, ולא רק להגיב למה שדחוף ברגע זה ממש, אלא לקחת אחריות על העתיד, על מה שעוד לפנינו, ועל העולם שאנחנו משתתפים ביצירתו.
ובחרת בחיים
במהלך ראש השנה אנחנו מבקשים שוב ושוב להיזכר ולהיכתב לחיים. אפשר לשמוע בכך הד לדבריו האחרונים של משה לעם ישראל: “החיים והמוות נתתי לפניך… ובחרת בחיים.”
אחרי השנים שעברנו, טבעי לשמוע את המילים האלה קודם כל כתפילה מיידית להישרדות. שאנשים יחיו. שהחיילים יחזרו בשלום. שהפצועים יחלימו. שאף משפחה לא תדע עוד אובדן. באופן מצער, התפילות הללו עדיין רלוונטיות לכאן ולעכשיו.
אבל לבחור בחיים אין משמעותו רק לנשום. להישאר בחיים זה לא אותו דבר כמו להחלים. לחיות פירושו גם להיות מסוגלים לישון, לעבוד וללמוד. להיות הורים. לקיים מערכות יחסים. לקחת חלק בקהילה. ליהנות בלי להרגיש אשמה או ייסורי מצפון. לדמיין עתיד ולהאמין שיש לך מקום בתוכו.
אולי זו הדרישה המלאה של ראש השנה מאיתנו בשנה זו.
הרב קוק מזמין אותנו לשאול איזה אדם ואיזו חברה אנחנו רוצים להיות. הרמב”ם מזכיר לנו שכאשר אנחנו רואים את המציאות יותר בבירור, הבחירות שלנו מקבלות משקל. הרב זקס מבקש מאיתנו להבין אחריות במונחים של העתיד שאנחנו יוצרים יחד. והתורה מזכירה לנו בשביל מה העתיד הזה נועד בסופו של דבר.
לבחור בחיים.
לא רק לעזור לאנשים לשרוד את מה שקרה, אלא לבנות את התנאים שיאפשרו ליחידים, למשפחות ולקהילות לחזור לחיות חיים מלאים.
זה פרויקט גדול הרבה יותר. וגם ממושך הרבה יותר.
הלוואי שהשנה החדשה תיתן לנו את אורך הרוח להמשיך לבחון דברים בכנות, להמשיך ללמוד, ולהמשיך לבחור בחיים גם כשההתקדמות איטית והדחיפות כבר פחות מורגשת. והלוואי שיהיו לנו הרצון והדמיון לקחת את כל מה שלמדנו ולבנות ממנו משהו טוב יותר.
שנה טובה.
